עיצוב הבית הוא עניין שאין להקל בו ראש. הסביבה שבה אנו חיים, צריכה להיות מותאמת לצרכים שלנו. היא צריכה להיות נעימה, מזמינה, כזו שעוזרת לנו להרגיע, להוריד הילוך, לנוח. בגלל זה עיצוב הבית כל כך חשוב לי – אני אוהב טקסטילים רכים ונעימים, תמונות יפות, אמנות מעוררת השראה, ספות נוחות שכיף לשקוע בתוכן עם ספר טוב וכוס קפה (או וויסקי). וכמובן, איך אפשר בלי, המון המון קרמיקה.

יש אנשים שחושבים שעיצוב הבית צריך, קודם כל ולפני הכל, לשדר משהו לאורחים שלנו. כל כך הרבה מאיתנו עסוקים במה יחשבו עלינו, ומה יגידו, שהם עלולים לפספס את עצמם בתוך כל הסיפור הזה. בכל מקום שאליו תפנו תמצאו סופרלטיבים כמו "יוקרתי" ו"מרשים", וחנויות עיצוב הבית מלאות בכל טוב חפצים ושכיות חמדה שפונות בדיוק לקול הזה בתוכנו – זה שאוהב דברים יפים, מצד אחד, אבל גם לא מהסס לעשות שופוני בכל הזדמנות שרק אפשר. כי מהי דירה יפה, ומהו בית מעוצב, בלי משהו שירשים את החברים שלנו בפייסבוק?

אני מודה ומתוודה שאצלי הדברים הם קצת אחרת. אני אוהב דברים יפים, ולא פעם גם יקרים, אבל איכשהו יצא שהלב שלי מחסיר פעימה דווקא כשהעיניים פוגשות את הדברים הקטנים, הלא-יקרים, שהופכים את הבית הזה לשלי. כשאני חושב על עיצוב הבית, אני חושב על עצמי – על היומיום שלי, על מה שישמח אותי, על מה שיגרום ללב שלי לשיר ולמוח שלי לקפץ בהתרגשות. ואלו, לא פעם, דווקא הדברים השקטים והצנועים יותר.

כשאני מתבונן על האגרטלים שלי אני מזהה בהם את אותן התכונות. הם פשוטים ולא מתחכמים. יש בהם אלגנטיות ובו בזמן גם משהו חם ונעים, קצת נוסטלגי, פשוט ולא פשטני. הם בהחלט טרנדיים ומעודכנים, אבל אין להם את הקטע הזה, של יותר מדי פריטים שאנחנו מוצפים בהם, שהם צריכים לגנוב את כל ההצגה לעצמם. צניעות, כבר אמרתי.

הם שותפים טובים לחדר, כל חדר, ומשתלבים בעיצוב הבית שלי באלגנטיות בכל פעם מחדש. הם זזים לפעמים, ממדף אחד למשנהו, מטיילים בין החדרים, לפעמים הם על השידה, לפעמים על הארונית, או על שולחן הסלון או האוכל. לפעמים הם ריקים, לפעמים יש בהם פרח אחד או שניים, והם לא נבוכים לארח בתוכם קיסמי שיניים, כשצריך. הם יפים ופונקציונליים, ויודעים את מקומם, בקטע הכי טוב שיש.

זה לא שאין להם אופי, שיהיו בריאים, יש להם אופי בקילוגרמים. כמה שהם קטנים ככה הם תופסים אותך בצבעים המשחקים שלהם, בגלזורה הקצת-נוצצת, ובמימדים הזעירים ומלאי ההומור. סוכריות קטנות של אושר, הפזורות להן בחדרים.  הם טובים בזוגות ובשלשות, וגם לבד, כשהם עומדים בפני עצמם, כחפץ אחד, יחיד ומיוחד, שאין כמותו (באמת, אני אף פעם לא מייצר את אותו הכלי פעמיים. קטע כזה של אמנים).

עיצוב הבית שלי לא היה שלם בלעדיהם. הם נמצאים איתי במשרד, ובחדר השינה, ובסלון, ואפילו במטבח ואפילו באמבטיה יש אחד או שניים דרך קבע. שובבים שכאלה. בכל פעם שאני מסתכל עליהם קורה משהו אחר, איזה חיוך קטן, או מחשבה מתפרצת, או נחשול של יצירה, או סתם רגע כזה של התרגשות והבנה והכרת תודה בכוחו המושך של כלי אחד ללמד אותי, אותנו, שיעור בצניעות ובביטחון העצמי שבפשטות.