כשמדברים על זרם האר-נובו (ארט נובו, [ה]אמנות [ה]חדשה, מצרפתית: Art Nouveau), רוב האנשים רואים לנגד עיניהם אדריכלות מובהקת ופרטי אומנות שימושיים מעוטרים בפיתוחים, או את עבודות האמנות המייצגות את הסגנון הזה, שהופיע באירופה בסוף המאה ה-19 ונעלם במהירות בסוף שנות העשרה של המאה ה-20. אבל סוציולוגים וחוקרי אמנות, שמתחקים אחר הופעת הזרם והשפעתו, שסחפה אמנים רבים באירופה של אותם ימים, רואים בו תקופה של מעבר, שינוי והתפתחות השדה האמנותי.

כמו הרבה מהסיפורים הגדולים בעולם האמנות, גם כאן, הכל נסוב סביב כסף והשפעה. ההסבר החביב עלי ביותר להופעת זרם האר-נובו, הוא ההסבר הפונקציונלי והכלכלי. האמנים שפעלו באותן השנים מצאו את עצמם בתוך חברה המשתנה במהירות: מצד אחד, האמנות הקלאסית הדהדה מעל ראשיהם והציבה רף גבוה מאוד של איכות, ומצד שני, התיעוש והמיכון חדרו במהירות לכל תחומי החיים, ומוצרי הצריכה החלו לדחוק את האמנות הצידה.

האר-נובו הושפע אפוא משני מהלכים חברתיים שהתרחשו באירופה בו זמנית באותן השנים: מלחמת העולם הראשונה שהשאירה חותם עמוק וטלטלה את האנושות (ואת האמנות בתוכה), ומצד שני, התעשייה והמיכון שהתפשטו במהירות ודחקו החוצה מקצועות ישנים, שהוחלפו במכונות ומכשירים. השוק התחיל להיות מוצף במוצרי צריכה במחירים תחרותיים, והקרב על כיסו של הצרכן הלך והסתבך.

האמנים הצעירים התקשו למכור את עבודותיהם הקלאסיות – ציורים, למשל – ומתוך צורך כלכלי יסודי ביותר, חיפשו חלופות. רבים מהם מצאו עצמם עובדים כשוליות במפעלי ייצור, או נחשפו למפעלים הגדולים שצצו באותן שנים כפטריות אחרי הגשם, בניסיון לספק את הצורך ההולך וגובר של החברות הקפיטליסטיות המתפתחות, בעוד ועוד חפצים יומיומיים שמשדרים יוקרה, סטטוס, והון סימבולי.

לא יהיה זה מוגזם לומר שזרם האר-נובו נולד במפגש הזה בין תהליכי הייצור הטכנולוגיים, לבין הצורך ביצירה אמנותית שבער באותם יוצרים ואמנים. אז במקום לצייר, הם החלו לנגר. ולא רק פריטי נגרות יצאו תחת ידיהם של האמנים-המומרים האלו, אלא גם חפצי זכוכית וקרמיקה, עבודות מתכת מורכבות ובהמשך גם פרויקטים גדולים ומורכבים בהרבה, כמו עיצוב חללים ציבוריים וכאמור, גם אדריכלות עירונית על שלוחותיה השונות.

האר-נובו שיקף כמיהה לטבע, דווקא בתקופה שבה התיעוש והמיכון שלטו ביד רמה ברחובות. וכך, בסימטאות המלאות בזיהום של ערי התעשייה והמסחר, החלו לצוץ מוטיבים המדמים את תנועת הגלים, קווים מתפלים, עיגולים, תנועה גיאומטרית והשראות מן הטבע: טקסטורות וצורות של עצים, פרחים וצמחים, בעלי חיים, וגם – נשים – שהיו מקור השראה לקווים מתעגלים וקימורים דשנים.

זה היה פתרון של צורך: אם אי-אפשר לעשות אמנות על קנבס, הם עשו אותה על מכתבה יפייפיה שעוצבה ביד אמן במשך שעות רבות של עבודה. או על תכשיט מעודן בזכוכית בנשיפה. או על אגרטל קרמיקה, שעוצב בקפידה ונטען במוטיבים אורגניים וקווי מתאר עקלקלים. הקומפוזיציות בסגנון הזה הן פנומנליות, וכך גם עבודת היד, המלאכה, ה-Craft. זו נקודת מפגש מופלאה ומיוחדת, בין אמנות לאומנות, בין צורך בשוק לבין צורך רגשי ועמוק ליצור. בין מוצר יומיומי ושימושי לבין אמירה אמנותית ואקספרסיבית.

חלון הזכוכית הזה הוא דוגמה מדהימה לאר-נובו בשיאו: הוא פשוט ועשוי מחומרים יומיומיים, אבל העיצוב שלו הוא יותר תמונה מאשר סתם חלון. זהו ויטראז' חופשי, שאפשר לראות בו את תנועת הפיגמנט בזכוכית הנוזלית, במה שנראה כמשיכות מכחול גסות. הפרזול כאן הוא נוכח מאוד ועבה, אבל יש בו גם איזו קלילות, חן ותנועה. ניגודי הצבעים, הפטרן שנוצר מהנחת לוחות הזכוכית בחלק התחתון, והמראה ה'טבעי' הזה, שמזכיר אולי פלנטה רחוקה או שקיעת השמש וזריחת הירח על רקע השמים המאדימים והולכים. וכל זה בחלון אחד קטן.

האר-נובו עשוי להיראות לנו, הצופה המודרני, מעט קיטשי ופומפוזי. וזהו אכן סגנון קישוטי, שבו העיטורים הם חלק בלתי-נפרד מהיצירה. ויש הרבה מהם. בין אם מדובר בעיטורים עצומי מימדים על בנייני אר-דקו טיפוסיים, ובין אם בעיטורים קטנטנים וזעירים, שבוצעו ביד אמן, על אגרטל קרמיקה זעיר, או אפילו מגע האר-נובו המובהק והמוכר הזה, על מסעד כיסא מסוף המאה ה-19 (צילום: Jean-Pierre Dalbéra, פליקר):

עם השנים אני מגלה חיבה הולכת וגוברת לאר-נבו, וליצירות האמנות – בפרט לחפצים היומימיים ולרהיטים הקלים – שהושפעו ממנו. יש משהו בעיטור-היתר הזה, ב-over the top שיש בו גם איפוק מסויים, במגע ההנדסי, המחושב, הישר – לבין העיגולים והקימורים והאלמנטים הטבעיים. אולי אני מזדקן, אבל פתאום אני מוצא חן אפילו באריחי אר-נובו, במינון הנכון, כמובן. ואולי זה קסמו הגדול ביותר של הזרם הזה: יש בו משהו של פעם, אבל גם גרעין של אוניברסליות, הוא נראה מוכר ובו בזמן גם לגמרי אחר, ויש בו איזה ייחוד שאין לשום זרם אמנותי אחר. גם כשזה מגיע לאריחים מצויירים מקרמיקה.

אגב, סגנון האר-נובו לא נעלם כליל, ויש עדיין אמנים רבים בעולם שיוצרים ברוח האמנות ההיא. אחרי תערוכת האמנות הגדולה בפריז ב-1925, עבר זרם האר-נובו שינוי כשהפך לסגנון אר-דקו (Art déco). ההבדל העיקרי בין אר-נובו ואר-דקו, הוא הבחירה בחומרים: בעוד שאר-נובו עשה שימוש בחומרים יומיומיים ונפוצים בשימוש באותן השנים (זה חלק מהקסם שלו, אם תשאלו אותי), האר-דקו הוא קצת יותר סנוב, ובוחר בחומרים נדירים ולא נפוצים, כמו מתכות יקרות, פלדה, שיש, זהב, כסף ועוד. כלל אצבע שקל להבחין באמצעותו בין פריטי ארט נובו לפריטי ארט דקו – אם זה זורם ומעוגל – זה נובו, אם זה חד ומדויק – זה דקו.

שניהם מאוד מיוחדים ומעניינים, אגב, זה פשוט עניין של העדפה 🙂