יום שישי בערב, הבית מצוחצח אחרי סופת החול, זמן להירגע ולנוח. וכך התרגש לו מעלי מצב רוח רומנטי. הדלקתי את הרדיו ומהר מהר כיביתי אותו כי בחייאת גלגלצ מה זה הפלייליסט המחריד הזה. נעצתי את הדיסקונקי (חה!) והבית התמלא בצלילי פיונה אפל. הכי גיל 20, אבל נו, בסדר, אין לי סבלנות לחפש משהו אחר.

ניגשתי לי לסטודיו, שלפתי את החמוד הזה מהמדף, ויצאתי לחפש את הנרות. 

יש לי בבית יותר נרות מטירה ממוצעת במאה ה-14. יותר מכל הקנדלברות של ליברצ'ה, ביחד. יותר שעווה ממוזיאון השעווה. יש לי קטע עם נרות. בכל ביקור באיקאה אני מתנפל עליהם וקונה אותם לפי קילו, גבוהים ושמנים ורזים ונמוכים וכאלו ואחרים. שלא ייחסר. וביציאה, אתם מכירים בטח את הנוהל, אני מוסיף עוד שקית (טוב, שלוש) ענקית מלאה בכל טוב נרות עגולים וקטנים. 

יש לי אפילו נרות נשמה, לעילוי נשמות המתים, טקסי כישוף לבנים ושחורים, והרחקת שדים בלתי-רצויים (ובעיקר להפסקות חשמל וימי זיכרון וסופות ברקים). על כל מקרה שלא יבוא.

והיום? כמובן. מעמד לנר יש, ונרות? אין.

 * * *

שעתיים אחר כך, הבית כבר לא כ"כ מסודר, הכל בלאגן. כל הארונות פתוחים, המגירות שלופות, דלתות נטרקו בעצבים, שקיות פוזרו על הרצפה. והנרות אינם. כאילו ובלעה אותם האדמה. כאילו והחבר'ה מכת השטן עברו אצלי בבית ורוקנו לי את המדפים בדרך לטקס השבועי שלהם.

היכן הם, לעזאזל, הנרות? חשבתי לעשות תקשור ולשאול את השטן איפה הוא החביא אותם, ושיפסיק כבר עם השטויות שלו, אבל בלי נרות זה לא יילך. 

אפילו הפכתי כוס זכוכית על השיש וביקשתי מרבי מאיר לעזור לי (חצי מרוקאי, זוכרים?) ושקלתי לנעוץ סכין במשקוף כמנהג הטפלנים האדוקים, אבל אפילו לי יש גבולות.

* * *

מפה לשם, יושב לי בחושך – כמו פולני טוב, כי זה החצי השני, זוכרים? – העצבים שלי בשמים, הרומנטיקה פרחה והלכה לה, פיונה אפל באמת שכבר יצאה לי מכל החורים +מע"מ. 

ורק הצבע הכחול-כחול הזה מצליח קצת להרגיע אותי.

ביום ראשון על הבוקר אלך למכולת ואקנה לי שקית. או שלוש. 

* * * 

מוסר ההשכל, רבותיי, קנו נרות. וחשוב מכך – שימו אותם במקום קבוע. אני גיליתי, לימים, שאם אאחסן אותם במקרר אין מצב שאשכח אותם (אבל אלון לא מרשה לי).

ואם אתם מהמסודרים האלו, שיודעים איפה כל דבר נמצא ושולפים את הנרות שלהם בימי שישי רומנטיים בלי טיפת מאמץ, שלחו לי הודעה וספרו לי איך אתם עושים את זה.