הסטודיו שלי הוא חדר קטן ודחוס, בצבע לבן ואדום בוהק (אל תשאלו) עם כמה מדפים ותנור, ושולחן, ועוד מדפים עמוסים מלמעלה ועד למטה בציוד וחומרים. בקצה אחד שלו מונחים האובניים, ובסמוך להם, בבלאגן ולכלוך תמידיים, כלי העבודה החביבים עלי. הספוגים וכליות המתכת והסיליקון, הסכינים וכלי החיתוך האחרים, מקלות העץ המשמשים לעיצוב ותמיכה, משטחי הייבוש ועוד. כשיושבים על האובניים, הכל צריך להיות בהישג יד, וכל תנועה חשובה: היציבה המדויקת שתמנע כאבי גב ושרירים, השימוש במשקל הגוף והתנגדות שרירי הליבה, כל כיפוף וכל קימור. זו סביבה עמוסה מאוד, ומלאת התרחשות, אבל בכל פעם שאני מתיישב בתוכה, נכנס בי איזה שקט עמוק שכזה, שנוצר ממגע הבוץ הרטוב על כפות הידיים, מתנועת הגלגל וההמהום המונוטוני והמהפנט שלו.

האגרטלים הקטנים שלי נוצרים מכמות קטנה של חומר. ניסיתי טכניקות שונות ומגוונות, עד שמצאתי את זו שלי: יצירה ידנית, אחד אחד, בכל פעם מגוש קטן, של כל אגרטל וכל ואזה. זו המוזיקה שהכי נכונה לי והכי זורמת, ושעם תוצריה אני הכי שמח, לפחות לעת עתה. לוקחים גוש קטן של חומר, בין 50 ל-150 גרם, ומטיחים אותו במרכז הגלגל המסתובב. אחר כך ממרכזים, מרימים ומורידים פעם או פעמיים, כדי לוודא שהגוש נמצא בדיוק במרכז ושכל חלקיו שווים. ואז יוצרים גומה ומרימים דופן, לפעמים צילינדר, לפעמים מפתח קערה, ואז מעלים ומורידים, מדקקים ומעבים, סוגרים ופותחים. ואז מנקים את הכלי, מהדקים את לוחיות החומר במקל, בספוג, בכליית מתכת, ואז חורצים בבסיס מגרעת לחיתוך הכלי מן הגלגל, ושוב מעצבים את השולים ובודקים שהפרופורציות תהיינה מתאימות ושהכלי מדבר את מה שרצינו להביע.

הכלי נחתך מהגלגל, ועובר לייבוש על מגש ועליו נייר עיתון, ולאחר שהתייבש קלות הוא עובר תהליך נוסף של ניקוי ועיצוב ושיוף ועידון. בשלב הזה אני חותם על כל כלי, ביד או בחותמת (תלוי בסוג הכלי ובסדרה).

כעת הכלי מוכן להתייבש לגמרי ואז נשרף בתנור בשריפה ראשונה, ויוצא, ועובר ניקוי, ולפעמים גם עוד שיוף קטן (הפעם במכשור מכאני חשמלי), ואז נצבע בגלזורה לסוגיה, ולאחר מכן עובר שריפה נוספת, שניה, ולפעמים יש שוב שיוף קטן כי, טוב, אני חייב שהכל יהיה בדיוק כפי שצריך ונכון, ובסוף הוא מוכן. ככה הם מחכים על המדף, אחרי שריפה ראשונה, מחכים לנגיעות של צבע וגלזורה:

העבודה לא נגמרת כאן. למעשה, היא רק מתחילה. אני יוצר אגרטלים כדי לשמח אנשים, וכדי שהם ימצאו לעצמם בתים טובים ושמחים, כל אגרטל נכנס כעת לתוך מסלול השיווק. אני ממיין אותם ומסדר אותם בסדרות, ולוקח אותם איתי כדי להצטלם. חלק מצטלמים בגינה הגדולה והצבעונית שלנו, אחרים בפינות שונות בבית, וחלק בסטודיו צילום מאולתר וביתי שהקמתי לעצמי.

אני עובד קשה כדי שהצילומים יהיו טבעיים וישקפו את יופיו של כל אגרטל בצורה הטובה ביותר. שיהיו נאמנים למציאות, ויעבירו את המסר הנכון והמדויק. דרך עדשת המצלמה, בלי פילטרים, ובלי פוטושופ, נחשף היופי האמיתי שלהם. הקימורים המפתים. הצבעים העמוקים. משחקי הגוונים. הטעויות הקטנות שהופכות כל אגרטל לבאמת-מיוחד ומוסיפות לו את החן האנושי משהו שלו.

מכאן הם ממשיכים אל האתר, מקבלים שם וטקסט שמתאר אותם ואת תהליך היצירה שלהם. אל הרשתות החברתיות. אל הבלוג שלי, כאן. הרבה יוצרים מתלוננים על השלבים האלו, ורואים בהם מטרד שרק מרחיק אותם מהסטודיו והיצירה. אני מרגיש ההיפך: זהו חלק בלתי נפרד מהתהליך, מהיצירה, מהדיאלוג שלי עם הכלים ועם הקהל שלי. הצילום, הכתיבה, ה"שיווק", שאצלי מסתכם בלעשות את הדברים הכי טוב שאני רק יכול, בסטודיו ואח"כ מול המחשב, ופשוט להביא את האגרטלים אליכם. את העבודה הם עושים בעצמם.

כשהם נרכשים, אני מנקה כל אגרטל בקפידה, בוחן אותו שוב, מצמיד אליו את החוברת הקטנה, אורז אותו היטב בעטיפה מגוננת, מכניס אותו לקופסה ומכין אותו למשלוח. זהו זמן משמח מאוד מאוד בשבילי, ולמרות שלפעמים (טוב, נו, תמיד) קצת קשה לי להיפרד מהם, אני מאושר שהם תכף מתחילים את דרכם ומגיעים אל בית חדש. החיוכים שאני מקבל מהקונים שלי, במיילים, בטלפון, בוואטסאפ, בפייסבוק, גורמים לי לדגדוג בקצות האצבעות ובמעמקי הלב. לדעת שיצרתי משהו קטן שמשמח מישהו, מישהי, לפעמים בצד השני של המדינה, לפעמים גם בצד השני של העולם, זו חוויה מרגשת ומדהימה שאני אסיר תודה עליה, בכל פעם מחדש.