מאז ומתמיד הייתי מוקף בצמחים. על תקרת דירת השיכון בה התגוררנו בלוד, בתחילת שנות השמונים, היו מתוחות קורות עץ ועליהן השתרגו גבעולים מלאי עלים ירוקים בוהקים של פוטוס צהוב. בגינת הבית של סבתא וסבא שלי, שם העברתי את מרבית שנות ילדותי, צמחו בערבוביה גדולה ומשמחת שיחי ורדים ושושנים, עצי פרי נפלאים, היביסקוסים עמוסי פרחים, ואינספור פקעות חורף וצמחי קנה-שורש, אירוסים וכלניות, נרקיסים ונוריות צנועות ועדינות.

הגינה שלנו היא אחד מהדברים שאני שמח בהם, ואני משתדל לצאת אליה לפחות פעם ביום, לסיור קצר בין עצי הפרי והנוי, בין העציצים הגדולים והשיחים הנטועים בצפיפות זה לצד זה, בג'ונגל גדול ומפואר. אני אוהב את המראה הכמו-מוזנח שלה. את הפירות הנושרים מהעץ ומתבססים לאיטם על הקרקע, מעשירים את האדמה בחומרי מזון, את העלים הנערמים ומחפים את השטח בכיסוי פריך ונעים, את השיחים שמתחרים זה בזה, על מים, על שמש, על דשן, וצומחים בפראות כובשת לב. זה בלאגן מאורגן, שיש בו עדות לכוח הזה של הטבע לפרוץ ולשגשג ולהצליח, לפעמים כנגד כל הסיכויים.

הגינה שלנו בפריחה אביבית מהודרת.

גם בתוך הבית יש צמחים רבים. כמעט בכל חדר יש איזה עציץ רענן – אני מחבב במיוחד את השרכים שהפכו לאופנתיים, ולצידם את החבר'ה החסונים מימי ילדותי, פוטוס וסוקולנטים וגם כמה קקטוסים חביבים, צמחי צל ומרפסת שנהנים מפינה מוארת ומשתרגים להם בין המדפים והרהיטים.

מדי פעם אני מטייל בגינה ומוצא לי איזה עלה מעניין או גבעול מסקרן או תרמיל פרי מתייבש והולך. זו יכולה להיות הצורה או הצבע, או סתם, מחשבה שעברה לי ברגע וכמו הדביקה עצמה על הצמח החולף. לפעמים אני גם אוסף ענפים פורחים או אפילו טחבים. אל תשאלו.

אני מציב אותם לידי, על שולחן העבודה, כתזכורת מרעננת, בזמן שאני עובד או לומד, כותב או משוחח בטלפון. כשהתחלתי ליצור את האגרטלים המיניאטוריים שלי, ידעתי שהם כלי הקיבול המושלם לאותם עלעלים קטנים – כשהם בתוך אגרטל קטנטן, כל עלה מקבל את תשומת הלב הראויה לו, וכל פרט קטן הופך לעולם ומלואו.