יש מעט מאוד אגרטלים בעולמנו, שזכו למעמדו של כד הזכוכית הזה – "אגרטל פורטלנד" שמו. הוא שימש השראה ליוצרים בתחומים רבים ושונים, ובראשם, ג'וזאיה וג'ווד, קרמיקאי אנגלי בן המאה ה-18 שנחשב לאחד הקדרים החשובים בעולם, בזכות תרומתו לתיעוש תהליכי ההפקה והייצור של מוצרי קרמיקה ופורצלן.

אגרטל פורטלנד עשוי זכוכית כהה, בגוון כחול-דיו עמוק. רוב החוקרים סבורים שהוא נוצר במאה ה-1 לפני הספירה, מזכוכית וזכוכית קרמית – זכוכית שמשולבים בה חלקי חרס. אבל יש בו צדדים מסתוריים ולא ברורים, שהופכים את התארוך שלו למורכב במיוחד. ניפוח הזכוכית, הטכניקה בה השתמש האמן לייצור האגרטל, הומצאה בשנת ה-50 לפני הספירה. גם האסתטיקה של אגרטל פורטלנד אופיינית לאותן שנים, מתישהו בין שנות ה-20 וה-30 לפני הספירה. ממש כמה שנים לפני הולדת ישו – עד כדי כך האגרטל הזה עתיק.

מה עבר הכד במאות הראשונות לחייו נותר בגדר תעלומה. הוא מופיע במסמכים הרשמיים רק משנת 1600 ואילך, אז היה באוסף הקרדינל דל-מונטה, משם עבר למשפחת ברבריני, החליף ידיים נוספות עד שהגיע לבסוף לאלמנתו של הדוכס השני של פורטלנד. בנה של האלמנה השאיל את האגרטל לג'וזאיה וג'ווד, שנדהם ממנו, מיופיו ומהרמה הטכנית הגבוהה והמוקפדת. וג'ווד פיתח אובססיה קלה לאגרטל הזה, ובילה לא פחות מארבע שנים שלמות בניסיון לשחזר אותו – הפעם – בחומר, clay. ההעתק המופלא כשלעצמו של וג'ווד עשוי בטכניקת Jasperware והוא שרוף בשריפה גבוהה (למצב Stoneware, אם זה אומר לכם משהו).

אי אפשר להאשים את וג'ווד – אגרטל פורטלנד הוא הישג טכנולוגי ואמנותי מופלא. הוא ניצב היום בגאון במוזיאון הבריטי בלונדון, שם אפשר להתבונן בו, שלם, ברור, מדויק, ממש כמו שהיה כשיצא תחת ידיו האמונות של היוצר עלום השם, אי-שם לפני יותר מאלפיים (!) שנה. בעיניי זה בלתי-נתפס כמעט, שיש חפצים כאלו בעולמנו. אני יכול להבין פירמידות עתיקות או מבנים קדומים, אפילו כלי חרס עתיקים פחות מרשימים אותי. אבל למצוא כד או אגרטל זכוכית כל כך עדין, כל כך מורכב בעיצובו, ששרד מאות על גבי מאות של שנים – זה כבר פלא של ממש. אתם חייבים להודות.

כך הוא מונח לו, היום, באוסף המוזיאון הבריטי (צילום: Francesco Gasparetti, פליקר):

תקריב של הדמויות באגרטל פורטלנד, צילום: Jastrow (ויקיפדיה). זה עשוי מזכוכית, כן? לא מדהים?

ואלו ההעתקים של וג'ווד (השחור מ-1790, הכחול מ-1791), מדויקים ומוקפדים לא פחות מאגרטל פורטלנד המקורי. הצילום באדיבות Sean Pathasema, מהמוזיאון לאמנות בבירמינגהם.

מכאן קצרה הדרך לחזרה של האסתטיקה הזו אל תוך האמנות בת זמננו, או בת זמנו של וג'ווד, אם לדייק. התבליטים העדינים האלו זכו לאהדת הקהל, עד כדי כך שבתערוכה שבה הציג וג'ווד את העתק הקרמיקה שלו לאגרטל פורטלנד, היו יותר מבקרים מכפי שהמקום יכול היה להכיל, והוחלט על מכירת כרטיסי כניסה לתערוכה.

וג'ווד, שמלבד היותו אמן מחונן ויוצר פנומנלי, היה גם איש עסקים משובח. הוא זיהה במהירות את הביקוש ואת התגובות, והמפעל שלו החל לייצר העתקים רבים של כלי ג'ספר ששיחקו על האסתטיקה הקדומה של כד פורטלנד – מכלי אוכל דרך גביעי משקה וכוסות, ועד מאפרות וחפצי יומיום לבית. פתאום כלי אוכל מעוצבים באמנות קלאסית היו מוצר צריכה בר-השגה, ומשם קצרה הדרך להמשך חדירתם של פריטי אמנות שימושיים מקרמיקה (ובהמשך גם פלסטיק וחומרים אחרים) אל חיי היומיום.

וכך, ממשיך הסיפור האפי של אגרטל פורטלנד להדהד ולהסתובב בעולם, בזכות העיצוב המושלם שלו, המזל הגדול ששיחק לטובתו וסייע לו לשרוד אלפיים ומשהו שנה, ולא פחות מכך, המפגש עם ג'וזייה וג'ווד, שהביוגרפיה שלו והביוגרפיה של אגרטל הזכוכית הזה שלובים זו בזו מבלי הפרד. זו רמת האינטימיות, המסירות, האהבה אפילו, שיש בין אמן לחפץ. וזה מרגיש נפלא.