ביום הולדתי האחרון קיבלתי זר פרחים ענק, שהגיע לביתי עם שליח והונח אחר כבוד באגרטל גדול על שולחן הסלון. זה היה מהזרים האלו שנועדו לומר מילים כמו "אני אוהב אותך" או "את חשובה לי", והם לוקטו ממיטב פרחי חממות ארצנו זקופי הגבעול וזקורי העלעלים. כמו כל בני האדם, או לפחות רובם, גם אני אוהב מתנות ומחוות שכאלו, ובכל זאת, היה בזר הזה, על גודלו האימתני ועשרות פרחיו ועליו, משהו קצת מתאמץ, קצת מוגזם, ואפילו קצת מעציב.

לצד השמחה הגדולה שבקבלת זר פרחים, זרים שכאלו צובטים לי קצת בלב, משום שהם מייצגים משהו שאיכשהו הונחל אל תוכנו, בתרבות, בטלוויזיה, בקולנוע, בספרות, במחוות הקטנות שבין אנשים. על איך אפילו את הפרחים האלו, נציגיו הנפלאים של הטבע, הצליחו לקלקל ברוח הקפיטליזם ותרבות הצריכה. כאילו ותשומת הלב או מחוות הקשר הזו נמדדת בנכונות של הצד השני להוציא מאות שקלים על זר יקר, שממילא מחזיק כמה ימים בודדים ושעם הגיעו אל בית המקבל מתחיל לספור את השעות לאחור. זהו טקס מכמיר לב, לצפות באבקנים מתייבשים ובעלי הכותרת מאבדים את חינם וחיוּתם, מתים לאט, כגוויות על שולחנות ביתנו. הם משירים את עליהם ומטנפים את הסביבה, ואז, כשכבר סר קסמם ואבד ואינו עוד, אנחנו משליכים אותם אל הפח באריזת הצלופית המרשרשת.

זרי פרחי ענקיים הם דבר יפה שנעים לתת לאנשים באירועים מיוחדים, אבל הם לא משהו שנוח לי איתו במיוחד. תמיד העדפתי וכנראה שגם לנצח אעדיף את הדברים הפשוטים. פרח חרדל המציף בי זיכרונות ילדות, שקטפתי בטיול קצר במושב. גבעול ארוך ומעולעל של אזוב מצוי, פשוט ונעים. ענף מקדים לפרוח מעץ התפוחים. חרצית צהובה, שמש קטנה ומחוייכת. סביונים של חורף, עלי נענע של קיץ, ראשי דרדרים סגולים, פריחת כותנה של ענן צמר גפן. כשהם מונחים בתוך אגרטל קטנטן אחד, הם מקבלים את תשומת הלב הראויה להם. ופתאום רואים בהם מרקמים וצורות וצבעים, מבחינים בכל הקסם הטמון ממש מתחת לקצה אפנו. גם כשהתגוררתי בעיר, תמיד מצאתי את הענף הקטנטן או הפרח היחיד והאחד הזה, שיקשט את שולחן העבודה שלי, או את המדפים בסלון. בבית, במשרד, בכל מקום שבו הם איתי, יש לי תחושה של פשטות ושל טבע, ושל הדברים הקטנים האלו שממלאים אותי בשלווה. נותר רק להביט בהם, למשש, להריח. אלו זרים קטנטנים וצנועים, שאין בהם את השפע המאלים ואת העושר המחניק של זרי פרחים ענקיים. והם אטיוד מושלם לחיי היומיום שלנו.

כשהתחלתי לקדר, האגרטלים שלי נוצרו מעצמם ומבלי להתכוון. כאילו ומנח הגוף היה ידוע ומוכר לי, אולי מאינטואיציה, אולי מגלגול קודם, אולי סתם מתוך השראה שקיבלתי מבלי משים, בשעות בהן צפיתי בעבודתם של יוצרים וקדרים. בזה אחר זה הם נולדו על האובניים: הקטן עם הראש המורם והגבוה, השמנמן עם חספוסי הגוף, גבה הקומה וכפוף הגו. לכל אחד יש את הגודל ואת הצורה ואת הצבע הייחודיים לו. הם אקראיים וחד-פעמיים, כל אחד בדרכו, מקפיא את הרגעים שבהם נוצר והגיח את העולם. פריט ייחודי שאין כמותו ואי-אפשר ליצור אותו פעמיים.

וזהו כלי הקיבול המושלם, המדברר את החד-פעמיות של כל עלה וכל פרח, וכל ענף וכל גבעול. אגרטל קטנטן ויחיד, המונח בפשטות על השולחן או המדף, ומחזיק בתוכו פרח חולף שקטפתם בדרך הביתה מהעבודה, בטיול הבוקר עם הכלב, בחזרה מהסופרמרקט, מהעציץ שבחלון ביתכם, מהגינה הקטנה שליד הבית. לפעמים תשימו שם גבעול של אוג מגדר חיה חולפת, לפעמים תניחו בו איזה עשב או פרח. לפעמים הוא גם יעמוד ריק, לבדו או במאסף של אגרטלים, ויהיה תוספת של צבע ושל עניין ושל צורה ושל מרקם.

ובכל פעם שבו תתבוננו בו, הוא יהיה תזכורת לקחת נשימה ולהיזכר במה שבאמת חשוב ומה שבאמת נכון ומה שבאמת משנה בחיים האלו שלנו: היופי האצור ברגעים הפשוטים האלו, שבהם אנו מתבוננים במה שניתן לנו חינם אין כסף בידי הטבע הנדיב עד אינסוף. במבט שכזה, כל עלה הוא שדה, כל גבעול הוא יער, וכל פרח הוא מרבד שלם של טבע המונח על שולחנכם.