חודש ינואר 2018 היה אחד הקשים שידעתי בחיי. אמי נפטרה במפתיע, בגיל 68, והרגשתי שהאדמה נשמטה מתחת לרגליי. מעולם לא חוויתי תחושה כל כך עמוקה, כל כך לופתת, כל כך קורעת ופוצעת, של אובדן וגעגוע ותסכול, והרבה מאוד כאב.

כשחזרתי הביתה, אחרי השבעה, פגשתי את העבודות של אמא שלי בכל פינה של הבית. היא הייתה יוצרת נהדרת, מגוונת ופורה, והיצירות שלה – חדשות כמו גם ותיקות – מלוות אותי מהיום שבו נולדתי. עשרות שעות אמא יש לי כאן, בכל עבודה וכל יצירה שעשתה. בכל תפר וכל תך רקמה, בכל משיכת מכחול ובכל נגיעת צבע.
וגם אוסף הכדים שלי, שהתחיל מיום היוולדי, כך נראה, ובו מיטב הפריטים מאותן שנות קרמיקה לוהטת בישראל של שנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. ועכשיו, בצער רב, מצטרפים אליו כלים חדשים, שהיו אהובים כל כך על אמא שלי, ועכשיו הפכו שלי.

* * *

ומתוך שברון הלב הגדול הזה, והכאב שמחכה בכל פינה, וסערת הדמעות שעולה במפתיע, בבוקר ובלילה, ובין לבין, מתחילה להופיע בי איזו שכבה דקיקה, ערפילית אבל קיימת, של הסכמה. של קבלה.

וברגעים כאלו אני נוצר את הזיכרונות ואת המחשבות ואת השיחות ואת החיבוקים, ועוטף בצרורות של געגוע. וחוזר אל הכדים הכבדים והארציים האלו, שמהדהדים את האובדן והעצב ובו בזמן גם מסמנים עבורי את נקודת היציאה, הזינוק והצמיחה שבאה מכאן והלאה, אל תוך שארית חיי.

* * *

ובתוך זה, צומחת בי הערכת תודה עמוקה לאמא, על ההשראה שהעניקה, הדוגמה האישית שנתנה, המסירות, רוחב הלב והיצירתיות הכובשת. היה שלום, אמא אהובה שלי, ותודה על האגרטלים ❤