כמו לבני האדם, גם לחפצים יש ביוגרפיות. היסטוריה שנוצרת כשהם נוצרים, תחילה בדמיונו של היוצר, ואח"כ בסטודיו או במפעל, ממשיכה כשהם נארזים ומוצאים להם בית, ומשם והלאה, אם שפר עליהם מזלם, הם מחליפים ידיים, לפעמים חוצים יבשות ועוברים מסעות מרגשים.

למשל, קנקני החלב האלו.

הם נולדו במערב גרמניה, במפעל Schirnding בבווריה, בתחילת שנות השישים. אלו היו שנים פוליטיות מאוד, וטעונות מאוד, והקרמיקה של אותן השנים מהדהדת את העולם המשתנה ואת החיפוש אחר אסתטיקה חדשה מצד אחד, ושימור התנועה, החן, הדיוק הקלאסי, של הממלכה המתפוררת.

הם בדיוק במעבר הזה, שבין תקופות, ובין סגנונות.

מלבד הרקע ההיסטורי, שמסביר מדוע הם נראים דווקא כך, יש לקנקנים האלו, ספציפית, ביוגרפיה פרטית משלהם.

בכל פעם שאני מסתכל על אחד הכלים באוסף שלי, אני רואה סיפורים. מנסה לדמיין איך נראו הקנקנים האלו, כשנקנו לראשונה, חדשים, ונשלפו בזהירות מהקופסה. איזה ידיים החזיקו אותם, ובאיזו שעה של היום? האם הם היו בשימוש יומיומי, או יצאו מהארון רק באירועים מיוחדים? (המצב שלהם מרמז שהם נשמרו בקפידה).

איזה חוויות היו להם? כמה פעמים הם החליפו ידיים, מקום מגורים, עיר, מדינה? האם הם היו שם, ברגעי משבר קשים? או בנקודות של אושר?

זו תכונה נפלאה שיש לחפצים 'של פעם'. לווינטג' ולענתיקות. הם כמו חוט דקיק ולא נראה שמתחיל ברגע הזה, ונמשך אחורה בזמן, עמוק אל תוך העבר.