פעם לא אהבתי גווני פסטל, שנראו לי חיוורים ועייפים לעומת הפיגמנטים החזקים והבוהקים. אבל עם השנים מצאתי בהם יופי הולך וגובר, בעדינות שלהם, בתחכום שלהם, ובדרך שבה הם משתלבים בסביבה ובו בזמן שומרים על ייחודיות וקסם.

רק לאחרונה – כשאמן נפלא וחבר קרוב התנדב ללמד אותי טכניקות באיור – גיליתי ש"פסטל" הוא לא מניפת גוונים אלא, בכלל, סוג של צבע. בוויקיפדיה מכנים אותו "מקלון צבע נוקשה למחצה המורכב מפיגמנט וחומר מעבה", שזה, אתם חייבים להודות, תיאור מבאס קצת למשהו מקסים. כך גם גיליתי שיש פסטלים רכים ופסטל שמן, שכולנו מכירים יותר בשם המותג "צבעי פנדה".

מקור השם, אם מעניין אתכם לדעת, מגיע מאיטלקית. גליל הצבע הזכיר ליוצריו גליל לחם קטן, או Pasello. אם נולדתם באייטיז, או סתם יש לכם חיבה למאכלים משמינים, אתם בטח מכירים את הצמד "סיגרים ופסטלים", גלילי בצק דקיקים ממולאים. טעים.

בגלל שריכוז הפיגמנט בפסטלים משפיע על עומק הצבע, ומאחר ופיגמנטים בצורתם הטהורה הם, לא פעם, עניין יקר למדי, השימוש בפסטל נעשה בעדינות מרובה ויצר מעברי גוונים הדרגתיים ותתי-גוונים, בהירים וכמו שקופים.

אבל רובנו מדברים על "צבעי פסטל" כשאנחנו מתכוונים, בעצם, לגווני פסטל. גוונים רכים ואווריריים. כאלו שהפיגמנט בהם מועט ושהם מהולים בצבע לבן נקי, ורק מוסיפים לו נגיעה קטנה של צבע. בעיצוב הבית, לפסטלים תמיד היה – ונראה שתמיד גם יהיה – מקום של כבוד. בעוד שרבים חוששים מפני קירות צבועים בגוונים עזים ועמוקים, פסטלים הם חלופה נהדרת למי שרוצה להוסיף צבע לקירות אבל חושש מפני צבע אחד אחיד וחזק. פריט עיצוב לבית שעושים שימוש בגווני פסטל הם אלמותיים ותמיד יתאימו, משום שהם עדינים מספיק להשתלב בכל צבעוניות ועם כל דקורציה אחרת שכבר יש לכם.

לצד זה, לצבעי פסטל – ובעיקר בקרמיקה, ובעיקר באגרטלי הקרמיקה שאני יוצר – יש תפקיד חשוב נוסף. היכולת שלהם להשלים את התנועות שעל הכלים, את התנועה שבכל אגרטל, את הצוואר המתארך ואת הפיה המעוגלת. אני אוהב אמנם פיגמנטים חזקים ונועזים (ויש לי עבודות רבות שבהן אני עושה שימוש בצבעים אלו, לבד או בשילוב זה עם זה), אבל גיליתי שלצבעי פסטל קרמיים יש את הקסם שלהם והם יוצרים כלים שונים לגמרי, עם נוכחות אחרת, והילה אחרת, וסגנון אחר.