יש כמה פריטים שהיו סביבי מאז ומתמיד. הם נולדו לפניי וסביר להניח שימשיכו לחיות הרבה אחריי. לאחרונה התחלתי לשים לב לכמה אובייקטים ספציפיים שמלווים אותי מאז הייתי ילד: הם היו אמנם מונחים בצד, לא תפסו מקום של כבוד וסתם קישטו את החלל כתוספת כמעט לא מורגשת, אבל הייתה להם השפעה עצומה על ההעדפות הוויז'ואליות שלי. הטקסטורות, הצבעים, התנועה, האלמנטים הגרפיים, כל אלו דברים שפעפעו לתוכי והשפיעו עלי בהרבה רמות – על פי רוב באופן כלל לא מודע.

ל"בית היוצר" ו"לפיד", שני יצרני קרמיקה ישראלים שהיו פופולרים ביותר בשנות ה-60-80, יש חלק מכונן בעיצוב הזהות של כולנו. באותן שנים אי-אפשר היה למצוא בית שלא החזיק איזו יצירה שלהם. אגרטל מבופבף, סט תה שמנמן ומדי-כבד, קנקן מגושם, מאפרות חמורות סבר ויפייפיות, כדים מעוטרי גלזורה סמיכה ומרהיבה, צבעי אדמה וכתמי-תחמוצות שהתכתבו עם החיבור הכמעט בלתי אפשרי שבין מזרח למערב, כאן אצלנו. חלקם היו מאוד גרמניים והושפעו מכדרים אירופאיים ומסורות מבית סבא. אבל בכולם היתה תחושה של ישראליות שכמו מנסה לחפש את עצמה, להמציא את עצמה, ממש כמו החברה באותן שנים.

המעצבים של הכלים הנפלאים האלו נשענו על העבר אבל כאילו הישירו מבט לעבר העתיד, אם תסלחו לי על המליצה. הייתה להם אג'נדה אמנותית – להביא אמנות שימושית לכל בית – והם עשו את זה בצורה מושלמת ומעוררת כבוד והערכה.

אני לא מעוניין בערך האספני של הכלים האלו. גם לא בשווי הכלכלי שלהם (שהוא, בדרך כלל, נמוך למדי משום שמדובר בכלים בייצור המוני שיטתי). אבל לכל אחד מהם יש מקום של כבוד ובכל אחד מהם יש המון קסם, ואני שמח למצוא אותם בכל מני נקודות בחיי. חלקם מצטרפים למשפחה, חלקם נשארים על המדף, חלקם מחייכים אלי בשווקים ואחרים מסתתרים בארונות ומחכים ליום שבו יוכלו סופסוף לצאת ולהיות מוצגים לראווה באיזה סלון בורגני-ישראלי, ממש כפי שנועדו, ואז הם ינפחו את חזם, יחייכו את חיוך הגלזורה הקסום שלהם ויאמרו: אנחנו תוצריו הגאים של כור ההיתוך הישראלי.

כלי הדבש בצילום בעיצובם של אליעזר ואריאלה וייסהוף ל"בית היוצר".