וואבי-סאבי (Wabi-Sabi) הוא מושג ערטילאי ומופשט, אך בו בזמן גם חומרי ומוחשי מאוד. זוהי מערכת אסתטיקה יפנית הצומחת מתוך פילוסופיות הזן בודהיזם והיא עוסקת לא רק בקבלה אלא גם באימוץ ובהדגשת היופי והשלמות הגלומים בלא מושלם, בלא שלם, ובלא קבוע. בשדה הקרמיקה, כלי וואבי סאבי מאופיינים באסתטיקה א-סימטרית, הם לא אחידים בגודלם ובצורתם, הם נוצרים בדרך כלל מחומר מחופספס ו"אדמתי" מאוד, והם מעוצבים ומעוטרים באופן מינימליסטי ו"אורגני".

• פריטי וואבי-סאבי למכירה בחנות שלי

הוואבי-סאבי נשען של ההגות הבודהיסטית כך שהוא עוסק רבות בחותמת הדהרמה השנייה – אניצ'ה, ארעיות ותנועה. הוא מדבר על הדברים הלא-שלמים ולא-מושלמים, ואומר כי ייחודם נוצר מעצם פגמיהם: לפי אסתטיקה זו פגמים, ליקויים, שברים, סדקים, כתמים הם פיצ'רים נחשקים ובעלי-משמעות מרובה ביצירת אובייקט חד-פעמי. בהתייחס לחפצים שימושיים (וכאן עוסק הוואבי-סאבי בעיקר בכלי התה היפנים המסורתיים) מימד הזמן הוא זה שמעניק לאובייקטים משמעות עמוקה יותר: ככל שהם מזדקנים וככל שנעשה בהם יותר שימוש, הם עוברים תהליך של "צבירה".

החוויות האנושיות והחומריות מתגלמות באובייקטים – הם מתיישנים ומקבלים אופי. צבע התה מכתים את דפנותיו הפנימיות של הכלי, סדקים קטנים נוצרים בזיגוג, לעתים עשוי הכלי להישבר כליל ואז הוא מודבק מחדש עם שרף מעורב בזהב טהור (טכניקת "קינצוגי", Kintsugi) וערכו עולה פלאים. דווקא השבר והתיקון הופכים אותו למיוחד יותר, משמעותי יותר, מחובר יותר לבעליו האנושיים.

ההזדקנות היא תהליך אצילי שמוסיף יופי ועומק, כוח ומשמעות (בהקשר זה, כדאי לקרוא את Rognoli & Karana, 2014, שעוסקים בנושא בצורה בהירה ומעוררת השראה). תכונה זו של כלי הקינצוגי מדגימה היטב את העיסוק החומרי בביוגרפיות של חפצים ובמקביל גם את השינויים החומריים שחפצים עוברים ואגב כך מוטענים במשמעויות.

לפעמים אני מתמלא בתקווה שיותר אנשים ימצאו נחמה בתוך זרם הוואבי סאבי, עם צניעותו הנוגעת ללב, ופשטותו הכובשת. זה שרואה בהתיישנות, בהתבגרות, בהזדקנות אפילו, סימנים של יופי ושל ענווה. שמכיר ביופי שיש לנגיעות שיני הזמן, שמכיר במקומו של השבר ושל הסדק, ולא ממהר להשליך ולהחליף ישן בחדש. סגנונות עיצוביים רבים – שאבי שיק, למשל, ואופנת הווינטג' והרטרו – מחזירים עדנה מסוימת לחפצים שיש עליהם סימנים של היסטוריה. איני מדבר על אותם חפצים חדשים שזה עתה יצאו מן המפעל ונצבעים, למשל, בכוונה תחילה להיראות מיושנים ובעלי עבר. אלו הן דמויות חיוורות, פארודיות לא מוצלחות, של חפצים בעלי היסטוריה אמיתית ומורשת ארוכת ימים. הקסם האמיתי טמון בספל הישן שמבוגר יותר מאיתנו, ובו אנחנו שותים את הקפה הכה-חשוב של הבוקר. באותו ארון ישן מבית סבא וסבתא. בבגד האהוב, שעליו (וגם עלינו) כבר רואים את השנים, וטוב שכך.

וזה מביא אותי למחשבה שוואבי סאבי הוא בסופו של דבר גם תרופה למכאובי הזיקנה הנכפית עלינו, על כולנו. הוא זה שאומר שעלינו לשמוח ולחגוג בשיבה הזורקת בשיער, בקמטים ההולכים ומצטיירים כנהרות של זמן בעורנו, בהתרופפות הרקמה ובהיחלשות האיברים. העשורים עוברים ואנו הופכים יפים יותר, עמוקים יותר, מלאי משמעות – כמו הספלים הנצבעים בכתמי התה, וכלי ההגשה הנסדקים ובכל זאת שימושיים ומלאי הדר וגאווה – גם אנחנו, כולנו, יכולים להיות וואבי סאבי.

ולסיום, הנה כמה עיצובי וואסי סאבי מודרניים, שמראים את האסתטיקה הזו בשיאה. הם אפלוליים, מינימליסטיים וסגפנים משהו. אבל בעיניי יש בהם קסם של ממש.

ואלו כבר פרשנויות הרבה יותר פתוחות לוואבי-סאבי, רחוקות מהמינימליזם והאיפוק, אבל עובדות לא פחות טוב:

והנה מה שקורה כשמערבבים הרבה סגנונות עיצוב (טאץ' של בוהו, נגיעות של נורדי, טיפה תעשייתי ואולטרה קלאסי) ומפזרים מלמעלה אבקת וואבי-סאבי: